לאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה.
ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.
והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".



ב"הקדמה לספר הזוהר" דן המחבר במספר שאלות. עיקר הדיון עוסק בחשיבות הגורלית שיש ללימוד הקבלה בתקופה הנוכחית של ההסטוריה. הוא מתאר את ההבדלים בין הנשמות שמגיעות לעולם במשך הדורות, על פי סדר מדויק, ואת החשיבות המכרעת שיש ללימוד הנכון של פנימיות התורה, דוקא בדור שלנו. כך הוא כותב בסעיפים ס"א – ע"א:
«אכן לפי זה נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז»ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו".
התשובה היא, כי העולם במשך זמן קיומו של ששת אלפים שנה, יש לו שלושה שלישים: אלפיים תהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. באלפיים הראשונים היו האורות מועטים, שהם בבחינת תהו. באלפיים השניים של העולם ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, תורה. ובאלפים האחרונים מתלבש בעולם אור הנשמה, שהוא האור הגדול, אור של ימות המשיח.
לכן, לפני שהתחילו להתגלות אורות באלפיים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם. אלא בזמן האריז"ל, כשכבר נתקרב זמן השלמת ששת אלפים שנה, «נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בעולם, על ידי נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז»ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, ועל כן גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו… על כן לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם.
וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר אלפיים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאוד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת.
ולפי זה תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה… ולפיכך היו הנשמות שבאלפיים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועם כל זה לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן… וכן אחר כך באלפיים האמצעים… היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד… ועם כל זה עוד היו האורות מכוסים בעולם… ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי על כן לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות…
ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן. ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במסכת ברכות דף כ')… שאף על פי שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מכל מקום מבחינת חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דווקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים, אף על פי שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר…
ואין להקשות לפי זה, אם כך למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצוות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצווה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, ועל כן נשלמו הראשונים בהלק המעשה יותר מהאחרונים. מה שאין כן באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. ועל כן נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים.
ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, ושבעים אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.
וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמו שכתוב (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75