הוא נולד, מדוע הוא חי, מה הטעם בחייו, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך אחרי שהוא מסים את חייו ודרכו בעולם הזה. את ההבנות הללו חווה המקובל בעודו חי כאן ועכשיו. באופן עקרוני, הקבלה היא שיטה להשגת העולם הרוחני. היא מלמדת אותנו על העולם הרוחני, ועל ידי הלימוד בה אנחנו מפתחים חוש נוסף. בעזרת החוש הזה אנחנו יכולים ליצור קשר עם העולמות העליונים.
הקבלה איננה לימוד תאורתי או מופשט, אלא לימוד מעשי מאד. האדם לומד על עצמו, מיהו ומה טיבעו. הוא לומד מה הוא צריך לעשות עכשיו על עצמו, לשנות בתוך עצמו, שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד. אין יותר קרוב מזה אליו, מכיוון שהוא חוקר דרך פנימיותו.
זה לא לימוד של מה שהוא צריך לעשות בחיצוניות, בתנאים חיצוניים. כל הניסויים נערכים על עצמו, בתוכו. לכן נקראת הקבלה «תורת הנסתר». באמצעותה האדם עובר שינויים פנימיים, שרק הוא מרגיש אותם ויודע שהם מתחוללים בתוכו, אבל הם נסתרים מעיני האחרים. הפעולות הללו שנעשות בתוך האדם, מותאמות ומיוחדות רק לו, ומובנות רק לו.
הקבלה מתארת את המניע לפעולותיו של האדם כ"רצון לקבל". כל אחד רוצה לקבל הנאות, מסוגים שונים. בכדי להשיג את ההנאות הללו מוכן האדם להשקיע מאמצים רבים.
השאלה היא כיצד הוא יכול להשיג כמה שיותר הנאות, ולשלם בעדן את המחיר הנמוך ביותר. על השאלה הזו מנסה לענות כל אחד בדרכו, אולם נראה בעליל כי במהלך חייו מתפתח האדם בפנימיותו ורצונו לקבל הנאות הולך וגדל.
קיים סדר מסוים לפיו מתפתח וגדל הרצון לקבל. בשלב ראשון הוא רוצה תאוות. לאחר מכן הוא שואף לכסף וכבוד. רצון חזק עוד יותר גורם לאדם לרצות שליטה. עם התפתחות הרצון הוא שואף למושכלות ורק בשיא הפירמידה מתגלה הרצון לרוחניות. אדם שמגיע להכרה בגודל הרצון לרוחניות מתחיל לחפש דרכים למימוש ולסיפוק הרצון הזה.
המעבר דרך שלבי ההתפתחות של הרצון לקבל גורם לאדם להכיר את יכולתו ואת מגבלותיו.
הקבלה עוסקת במה שאנחנו לא מצליחים עדיין לתפוס כי אין לנו שליטה עליו. אנחנו לא יודעים איך נוצר אצלנו הרגש, איך אנחנו מתפעלים מחויות כגון: מתוק, מר, נעים, גס וכיו'ב. אנחנו לא מצליחים לבנות כלים מדעיים לבחון את הרגשותינו, אפילו בתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והמדעים האחרים שעוסקים באדם. הגורמים להתנהגויות עדיין נסתרים מאיתנו.
הקבלה היא כמו מתמטיקה של הרגש, היא לוקחת את סך כל הרגשות והרצונות של האדם, מחלקת אותם, ונותנת לכל תופעה, בכל רמה, לכל אופי של הבנה ורגש, נוסחאות מתמטיות מדויקות.
זו עבודה של הרגש ביחד עם השכל. היא משתמשת חיצונית, לעיני מתחילים, בגימטריות, מטריצות, ושירטוטים, אבל מי שבאמת מתחיל להתקדם, מוצא בפנים מדע מדויק מאד שחוקר את הרגשות. בזמן הלימוד מרגיש האדם כל רגש ויחד עם זה מבין אותו, ויודע איזה ציון לתת לו לפי הכוח, הכיוון והאופי שלו.
חכמת הקבלה היא שיטה עתיקה ובדוקה. על ידה יכול האדם לקבל מודעות עליונה והשגת רוחניות. זו היא בסופו של דבר כל מטרתו בעולם הזה. אם מגיע לאדם רצון לרוחניות, אם הוא מתחיל להרגיש השתוקקות לזה, אז הוא יכול על ידי שיטת הקבלה, על ידי החכמה האלוקית הזו, לפתח את הרצון, ובתוכו להתחיל להרגיש רוחניות.




בכל פעם שמדברים על קבלה מיד נזרקות אמירות כמו: אפשר להשתגע מלימוד קבלה, לימוד קבלה בטוח רק מעל גיל 40, גבר חייב להיות נשוי לפני שמתחיל בלימוד, לימוד קבלה אסור לנשים, אי אפשר ללמוד קבלה לפני שבקיאים בהלכות, קבלה מחזירה בתשובה, או שחייבים לדעת פשט לפני שלומדים סוד.
בקיצור, הדעה הכללית היא פשוט מאד לעזוב את זה. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מתאר בעל הסולם את השאלות שמעלה אדם שמעונין ללמוד קבלה אבל מפחד: «ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עימי בדיעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה».
המקור לחשש הזה הוא מצד אחד, פחד שבגלל לימוד הקבלה יעזבו שומרי המצוות תורה ומצוות. אבל אנו רואים שבריחה מהדת זו תופעה שקיימת כבר כמה דורות בלי שום קשר לקבלה. מיליוני יהודים התבוללו, ומידי שנה מספרם עולה.
התהליך הזה לא קורה בגלל לימוד הקבלה. נכון שעד לפני מאה שנים כל היהודים היו דתיים, ולכולם היה קשר ליהדות, אבל בתקופת ההשכלה, הם לא יכלו למלא את הדחף שלהם להשכלה על ידי אותו חלק של התורה שבאמת היה יכול למלא את החוסר הזה, כי רק הקבלה יכולה לתת לאדם תשובות לקיומו ולהרגיע אותו, וזה אותו החלק שהיה חסר להם.
מצד החילונים לעומת זאת, יש פחד שיחזרו בתשובה. אולם אנו רואים שלמרות שישנו כיום גל גדול של חזרה בתשובה, רק מעטים מאד עוברים אותו בגלל שהם עוסקים בקבלה, הרוב עושה את החזרה בתשובה במסגרות הרגילות של הדת.
לגופו של עניין, עוד המקובל הגדול האר"י הקדוש כתב, שמזמנו והלאה הקבלה מיועדת: לגברים, נשים, ילדים, גויים, כולם יכולים וחייבים ללמוד קבלה. המקובל הגדול ביותר בדורנו, שבא אחריו, יהודה אשלג ז"ל, «בעל הסולם», השאיר בשביל דורנו דרך לימוד המתאימה לכל אדם שרק רוצה ללמוד.
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב' הוא כותב למי חשוב הלימוד הזה: «אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו».
הוא בכלל לא מתווכח עם כל אלה ששואלים, נותנים תרוצים ומקשים, הוא שואל רק שאלה אחת: «מהו הטעם בחיינו?» הוא פונה למי שמרגיש את השאלה הזו. מי שמגיע ללמוד קבלה מתוך השאלה הזו, אותו אפשר ללמד. מי שמגיע ללימוד הרציני, הוא מי שבאמת מרגיש את השאלה ושואל את עצמו כל הזמן: «מה טעם בחיי?», זה מה שדוחף אותו לחפש ולמצוא



מקובל הוא אדם פשוט, בדיוק כמו כל אדם אחר. הוא לא אמור להיות חכם, או מלומד, וגם אין לו ארשת פנים מקודשת. הוא החליט בשלב מסוים של חייו למצוא את הדרך שתספק לו תשובות אמינות לשאלות שמעסיקות אותו. על ידי לימוד נכון, הוא הצליח להשיג חוש נוסף, חוש שישי, שהוא החוש הרוחני. בעזרת החוש הזה הוא מרגיש את העולמות הרוחניים כמציאות ברורה, בדיוק כמו שאנחנו מרגישים את המציאות שלנו כאן.
מתוך הכרתו המוחשית מקבל אותו אדם ידע על עולמות רוחניים, עולמות עליונים והתגלות של כוחות עליונים. העולמות האלה נקראים «עליונים» בגלל שהם נמצא
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72 73 74 75